הדרך היתה ארוכה ומפותלת עד שהתיישבתי בגיל 36 בפעם הראשונה על כורסת המטפל בקליניקה שלי והרגשתי שהגעתי הביתה.

​

מגיל 17 עבדתי עם סבי שהיה איש עסקים מצליח. הייתי יד ימינו. חלומו היה שארש בבוא היום את כל עסקיו והוא דאג ללמד אותי כל אספקט של העבודה.

​

בבית הורי כמעט כולם עסקו בפסיכולוגיה. הייתי צעיר ועקשן, לא רציתי שיכתיבו לי מה לעשות אז יצאתי לעולם במטרה לגלות מה אני רוצה לעשות. תמיד מאד אהבתי קולנוע אז החלטתי ללכת ללמוד את זה. כבר תוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד בעריכת וידאו אבל הימים הארוכים בחדר עריכה חשוך לא עשו לי טוב (כדי לראות צבעים מדויקים על מסכי המחשב של שנות ה-90 היינו צריכים לעבוד בחושך). אחרי שנה חבר במאי ביקש ממני לעזור בהפקת סרט שצולם בערבה. קפצתי על ההזדמנות לצאת קצת מחדר העריכה וגיליתי שאני ממש טוב בהפקה בפועל.

​

כך התגלגלתי להיות מנהל הפקה, בעיקר בטלוויזיה. ידיי היו מלאות, ימים ארוכים של הרבה עשייה ויצירה ואקשן. הכסף, היוקרה והאדרנלין עזרו לצלוח את ימי העבודה הארוכים. עד שבשלב מסוים, לאחר שש שנים, עם הלשון בחוץ, הרגשתי מותש. סחוט. למען האמת, לא רק תשוש אלא גם משועמם. הבנתי שיש לי את כל הכישורים המתאימים למפיק אבל ידעתי שאת תעשיית הטלוויזיה אני חייב לעזוב. עברתי ללונדון עם זוגתי ומצאתי עבודה כמנהל תפעול ולוגיסטיקה בחברת קטנה לשימור מבנים.

​

ג'רמי, הבעלים, שהיה פדנט באופן יוצא דופן אפילו לאנגליה, היה קבלן מעולה אבל שנא שלוחות זמנים לחוצים ותקציבים ממוצעים מאלצים אותו לעגל פינות, כמו שנפוץ בתעשייה הזאת. הוא היה נחוש או לשנות את צורת העבודה שלו או לעזוב את התחום.

​

בדם, יזע ודמעות הפכנו בסופו של דבר את החברה שלו מחברת קבלנות כללית לחברת בוטיק מומחית לשימור מבנים היסטוריים. חברה שגופים גדולים עומדים בתור לקבל ממנה שירות. בתנאים שלנו. מבחינתי זה היה אחת התקופות המשמעותיות בחיי, קיבלתי המון השראה מנחישותו של ג'רמי ליצור עסק שתואם בדיוק את מי שהוא ואת איך שהוא רוצה לעבוד. יחד למדנו מה זה אומר ליצור חברת בוטיק ואיך עושים את זה.

​

ללוות אדם בתהליך הגשמה עצמית מקצועית הצית אצלי את הרצון ליצור לעצמי קריירה שמותאמת בדיוק לי. גם הרצון לעסוק בטיפול רגשי שממנו "ברחתי" שנים, החל להתעורר. חזרתי לארץ ונרשמתי ללימודי פסיכותראפיה ובמקביל ליוויתי עסקים בתהליכי דיוק עסקי דומה לשל ג'רמי.

 

בגיל 36 פתחתי את הקליניקה שלי בתל אביב. 15 שנה קמתי כל בוקר מאושר מכך שמצאתי את המקום שלי. הקליניקה שלי הצליחה, הוזמנתי ללמד ולהרצות ואפילו הרווחתי לא רע.

​

עד שיום בהיר אחד, ואני זוכר אותו בבירור, הרגשתי שאני צריך שינוי. זה היה כל כך מלחיץ שהתעלמתי מההרגשה הזאת במשך שנתיים. כלומר כלפי חוץ התעלמתי, אבל ביני לבין עצמי ההכרה הזאת טלטלה אותי.

​

מה אתה מתלונן? יש לך כל מה שרצית מבחינה מקצועית, הייתי אומר לעצמי, אבל חוסר השקט הפנימי רק גדל.

 

חשבתי שאולי פשוט אגוון, התחלתי ללמד ולהדריך יותר. הוספתי מפגשי טיפול קבוצתיים אבל בעיקר התחלתי להעביר סדנאות מיינדפולנס בחברות הייטק. ההדרכות האלו הפגישו אותי עם מטופלים מסוג חדש - אנשים באמצע החיים פחות או יותר, עם קריירה משגשגת ששכר נאה בצידה, שמה שאפיין את רובם היה שכבר לא טוב להם. שהם קמים כל בוקר לעבודה המוצלחת שלהם אבל בפנים משהו מת.  

​

כמי שכבר עשה שינוי קריירה אחד והיה בעיצומו של שינוי נוסף, הרגשתי שיש לי לא רק כלים טיפוליים אפקטיביים לעזור להם אלא גם ניסיון פרקטי מהמסע האישי שלי. המטופלים שעבדתי איתם עברו תהליכים מעוררי השראה ומצאו את המקום שהכי מדויק עבורם להיות בו. זה עודד אותי להמשיך – איתם ובו זמנית גם עם הדיוק הפרטי שלי, כמטפל.

​

כך לאט לאט התהוותה לה מה שאני קורא לו היום "הקליניקה לקריירה" – ליווי עסקי ורגשי שמסייע לאנשים לבטא את הייחודיות שלהם בחייהם המקצועיים.

​

כיום, חמש שנים אחרי, השבוע שלי מחולק לשניים, יומיים של טיפול רגשי נטו ושלושה ימים המוקדשים ל"קליניקה לקריירה" .

 

אם את/ה מרגישים שאתם לא במקומכם, שיש לכם יכולות וכישורים שלא באים לידי ביטוי, שאתם לא קמים בבוקר עם שמחה והתלהבות – אני מזמין אתכם למפגש הכרות, בו נרגיש יחד אם מתאים לנו לפסוע יחד אל עבר הדבר הבא שמחכה לכם.